סמלים

סבא אהב לשחק עם צורות גאומטריות ועם אותיות. בראש הדף פרסומת לדפוס אריאלי שהוקם על ידי סבי, יוסף אריאלי, בשנת    1922 אחרי שעזב בכעס את דפוס אחדות והקים את דפוס אריאלי. לפני כשלושה שבועות עשיתי הכרה, בפעם הראשונה בחיי, עם דף נייר זה, עם ציוריו הסימטריים ועם משחקי האותיות של סבא. בילדותי ובנערותי הינשוף האדום היה סמלו של הדפוס והוא שעטר את ניר המכתבים והמעטפות של הדפוס

עכשו כשמוחי חושב כל היום על מקרים ועובדות בחיי המשפחה המורחבת תהיתי -  מדוע ינשוף? ויגאל ענה "הינשוף, במערב נחשב לסמל החכמה והתרבות, לכן הרבה בתי דפוס והוצאות ספרים השתמשו בו כסמל." ואורה אחותי הוסיפה: "במיתולוגיה היוונית, אתנה היתה אילת החכמה, הינשוף בעל העינים הענקיות הרשים אותה ולאחר שגרשה את העורב המסתכסך, כבדה את הינשוף והפכה אותו לצפור האהודה עליה." כך גם סבא אמץ את הינשוף להיות לנו סמל לתרבות וחוכמה.

הדפוס לאחר מלחמת השחרור שכן ברחוב היכל התלמוד 3 בתל אביב.

רחוב היכל התלמוד,הוא בעצם סמטה קטנטנה, המחברת בין רחוב יהודה הלוי לרחוב לילנבלום. בפנת יהודה הלוי ורחוב היכל התלמוד עומד בנין גדול יחסית, הכניסה, מתחם של מדרגות רבות ורחבות, אמורה היתה להיות מרשימה ומפוארת אל, כביכול, היכל תלמוד, שם מפואר לבית ספר דתי לבנים. מיד אחרי ההיכל ניצב בית קומות, בקומה הראשונה בחזית שלוש או ארבע חנויות, אחת מהן היתה חנות צבע עבור בתי דפוס. הדפוס היה במרתף הבנין  והכניסה היתה בצדו של הבנין הפונה אל היכל התלמוד. בשלט קטן  מעל הדלת ניצב היה הינשוף האדום והודיע בצניעות "דפוס אריאלי." 

ביקור אצל דודי יגאל

 אפרוש בפניכם את הספור כיצד הגעתי פתאום להתפלסף על סמלים.

לפני חודש בערך ישבתי בבית גיל הזהב ביד אליהו ,בדירתו של דודי יגאל אריאלי, אחיו של אבי.  מכירה אני כל ספר, כל קופסה, כל פיסת נייר בחדר ובכל זאת כשאני מזדמנת לבקרו, אני יושבת, סורקת את ארון הספרים ומחפשת מציאות. באותו יום דפדפתי באלבום אודות אחת השכונות הוותיקות בתל אביב, שכונת נווה צדק.רפרפתי על פני התמונות והכתוב והשם דוד טרטקובר תפס את תשומת לבי.

דודי יגאל ואני ישבנו על הספה ופתחנו בשיחה.

"כשסגרנו את הדפוס" אמר יגאל "סמי חתני, נתן לדוד טרטקובר אוסף של אלבומים עם עבודות שהדפסנו בדפוס.

"הוא עדיין חי?" שאלתי בהתרגשות.

"אני מניח שכן." אמר יגאל והוסיף: "הנה יש לך פרויקט חדש. מצאי אותו ונלך יחד לבדוק מה באמתחתו."

נאנחתי, רק לשניה, "פרויקטים לא חסר לי"

חזרתי אל ביתה של בתי כשבמוחי תוסס החשק למצוא את אותן עבודות שהודפסו בדפוס.

אורה אחותי, תמיד חולמת למצא את הגלופות שאבא היה מכין בדפוס.

עפרה אחותי הצעירה היתה רוצה למצא את מודעת הפרסומת המקסימה, בגוונים עדינים של ירוק, של האבוקדו.

יגאל דודי, לפני מספר שנים, העלה בכתב ספור אודות תיק אבוד של דוגמאות, והדפסות מיחדות שנעשו בדפוס אריאלי עם קום מדינת ישראל.

בקצור לכולנו יש שאיפות להחיות, לפחות, את עבודות הדפוס.

באצבע אחת תקתקתי באתר של בזק "דוד טרטקובר" ומצאתי:

  חייגתי את המספר. קול זועם ענה.

הצגתי את עצמי: "שלום, שמי רות וילנאי. נודע לי שנמצאות אצלך עבודות שנעשו בדפוס אריאלי. אני כותבת ספר אודות ההיסטוריה של המשפחה והייתי שמחה לראות, לסרוק או לצלם את העבודות."

"לסרוק אי אפשר" אמר דוד טרטקובר בקול תקיף "לצלם אפשר."

"מתי אפשר לבוא שאלתי" ובלב קויתי שיאמר מחר. היום יום חמישי ובעוד שבוע בדיוק אני חוזרת לארה"ב.

"ביום שני" אמר הקול התקיף.

בוקר במשרדו של דוד טרטקובר

 יום שני בבקר.

קיץ לוהט ולח.

כרגיל התעוררתי מוקדם.  צעדתי בפארק הירקון. חזרתי אל ביתה של בתי שטופת זעה וחסרת נשימה. נכדתי אורת בת השמונה, פתחה לי את הדלת. לבושה היתה בחצאית מתרחבת, סגולה וחולצה לבנה הדוקה למתניה. שערה הבלונדיני  אסוף בסרט לבן זוהר. מראה ממש יצוגי, מרשים.

מהר התקלחתי והתכוננתי לצאת. כמעט שכחתי שאני חיבת לקחת מצלמה.  

המלים "כמעט שכחתי" חלפו במוחי ביחד עם מחשבה נוספת.

"אור" פניתי מיד אל נכדתי הזוהרת "אולי את רוצה להתלוות אלי? את תהיי הצלמת ואני אהיה ההיסטוריונית."

בתי ונכדתי הסכימו בהתלהבות.

הזמנו מונית ויצאנו לרחוב שלוש פנת אמזלג. נהג המונית לא התמצא בסמטאות הצרות של נווה צדק ואנחנו עוד פחות ממנו. לפעמים חלפנו על פני רחוב שלוש ולפעמים חלפנו על פני רחוב אמזלג, אך את נקודת החיתוך החמצנו.

צלצול אל דוד, הזכיר לי את תקיפותו ולא עזר הרבה להבהיר איך מגיעים אל הכתובת.

שלמנו לנהג המונית והחלטנו להסתובב מעט, אחרי כמה דקות עמדנו לפני דלת מתכת גבוהה ומאיימת.

צלצלנו בפעמון.

הדלת נפתחה אל חדר מדרגות מואר אך משרה אוירה של שממה.

עלינו כמה מדרגות ושוב צלצלנו.

פתחנו בזהירות את הדלת.

דוד ישב לפני שולחן ענק בחדר רחב ידים, חלונות גבוהים ורחבים, הקירות עמוסים ספרים, אלבומים ומחברות והאוירה, למרות האור, קודרת.

דוד, בלי להוציא הגה מפיו, הניח לפנינו אלבום עבה, אפור.

אור החלה לצלם את הדפים.

התבוננתי בדפים ויעצתי לה מה ראוי לצלום. ברור היה שלא נצלם הכל.

שאלתי "האם יש לך חומר נוסף?"

דוד הצית סגריה והביא אלבום נוסף, גם הוא עבה ואפור.

עשן הסגריה העיק. התאפקנו והתבוננו בחמישה אלבומים עמוסים עבודות שהודפסו בדפוס אריאלי לפני מלחמת השחרור.

אור צלמה דוגמאות מכל אלבום, הדפסים של פרסומות, כרטיסי בקור, תלושי אוכל, חוזים. עבודות קטנות אלו משחזרות את החיים בתל אביב לפני קום המדינה.

דוד לא נראה היה עסוק אך הוא לא שוחח עמנו במשך שהותנו במשרד. בשלב מסוים שלף סימניה וכתב עליה שם של ספר:

"איפה היינו ומה עשינו" מאת אמנון דנקנר ודוד טרטקובר בהוצאת כתר.

בהזדמנות  התבוננתי בספר בחנות ספרים ואכן שני המחברים השתמשו בדוגמאות של פרסומות, חוזים, חוברות וכולי כדי לתעד את ספורה של תל אביב, טרם קום המדינה. 

בשהותינו במשרדו של דוד אזרתי אומץ ושאלתי: "האם יש לך גם עבוקות של שמואל צור?"

"כן" נהם דוד.

"האם אפשר לראותן" שאלתי.

"לא!" ענה באותו קול זועם מונוטוני.

"למה?" העזתי לשאול.

"קשה להוציא."

שמואל צור היה צייר ידוע בתל אביב. סבא ושמואל היו בני דודים. 

תמה השיחה, תם הבקור. בצאתנו עוד צלמנו את דוגמת המרצפות בחדר המדרגות שכה אפיינה בתים בתל אביב בראשית המאה העשרים.

זכרונות זורמים מתמונות

 בדף הבא הבאתי לפניכם את הדוגמאות שצלמנו. ביניהן תגלית אחת חשובה: 

סבא וסבתא בלו את השנים שבין 1910 ל 1915 בבירות שבלבנון, שם הם הכירו, נשאו ושם נולד בנם הבכור, דודי יגאל. באותן שנים עבד סבא בדפוס ג'דעון. בין הדוגמאות מצאנו מדריך שהודפס עבור ג'דעון. (להציג את הדף כאן)

 האם שאלתם את עצמכם במשך כל הספור אודות האלבומים עצמם. מי טרח והדביק כל עבודה שהדפיסו, חשובה או חסרת ערך? הייתי משוכנעת שהאלבומים על דפיהם הגדולים, האפורים הם מעשה ידיו של סבא. סבא הרי היה אספן מטבעו. אוסף הבולים העצום שהיה לו היה מקור בלתי לאוסף הבולים שלי. כשנפגשתי שוב עם יגאל דודי ושאלתי אותו מי היה האספן והמתעד.

יגאל ענה בגאווה: "אני כמובן."

מרוצה אני מהמבצע שערכנו, אור נכדתי ואני, אך עדיין אני שואלת את עצמי: "מדוע האלבומים שוכנים במשרדו של דוד טרטקובר ולא בארכיון המזערי הפרטי  שלי?"

כאשר אני מעיזה ואומרת מלים אלו בקול רם, עמוס עונה:

"ראשית התידדתי אתו ולאחר מכן נסי לבקש אותם?"

ואני נאנחת: "אולי?"

בינתיים לפחות נתבונן במפת שכונת רמב"ם, בתלושי אוכל ובמסמך של חברת הבטוח הסנה ועוד ועוד.